החלטה בתיק ת"א 649/91

בפסק דין מיום 1.12.99 דחה בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) את התביעה לפיצויים בגין נזקי התובע  בעקבות פגיעת קליע בראשו. ערעור על פסק הדין נדחה בבית המשפט העליון במה שנוגע לסרן יואב, והתקבל בכל הנוגע לתביעה נגד המדינה. בפסק הדין (ע"א 361/00 מיום  10.2.05) נקבע כי על המדינה מוטלת חובה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הירי. בפיסקה 24 לפסק הדין נקבע: "ההליך יוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון במידת הנזק ובשיעור הפיצויים ולמתן פסק-דין משלים. ככל שימצא בית המשפט כי למערער 2 - שתביעתו טרם נדונה לגופה - עילה מבוססת לתביעת דמי-נזק, יקבע גם את מידת נזקו ואת שיעור פיצוייו".

משהוחזר התיק לבית משפט זה, ניסינו, כזכור, פעם ופעמיים לגבש פשרה בנושא הנזק. ב"כ הצדדים נטו בתחילה לקבל את הצעתי, אך בסופו של דבר נותר פער מסויים ולא הצלחנו לגשר עליו. משכך, יש צורך להשלים את הדיון, כהנחייתו הנ"ל של בית המשפט העליון. בהתחשב בשנים הרבות שחלפו ובמצבו של התובע, שומה לעשות כן ללא דיחוי.

ב"כ התובעים מבקש כי ההכרעה בעניין הנזק תינתן על סמך חומר הראיות ותחשיבי הנזק שבתיק. ב"כ המדינה מבקש לעדכן את הראיות ואת התחשיבים לעניין הנזק.

ב"כ התובעים היפנה לפסיקה עניפה, לפיה משניתן פסק דין על אודות שיעור של נזק, שוב אין לאפשר למי מן הצדדים לטעון לשינוי נסיבות ולדיון מחודש בשיעור הנזק.

אכן, זהו הכלל. האינטרס שב סופיות הדיון הוא המכריע בסוגיה זו, וגם אם מתברר למפרע כי אומדנות ותחשיבים אשר עליהם התבסס פסק הדין בתחילה לא התגשמו, לכאן או לכאן, אין 'לפתוח' את פסק הדין ולשום מחדש את שיעור הנזק על סמך ראיות חדשות [ע"א 30/80 מ"י נ' אשר, פ"ד לה(4) 788]. הבאת ראיות חדשות על אודות שינוי נסיבות לשם הפרכת האומדן אשר עליו התבסס פסק הדין תתאפשר רק במקרים של שינוי נסיבות קיצוני, כגון מותו של הניזוק בטרם עת [ע"א 597/89 טויטו נ' כמאל, פ"ד  מז(2) 874].

אלא שאין הנדון דומה לראיה. בענייננו לא ניתן פסק דין הקובע את שיעור הנזק. אכן, הובאו ראיות, הוגשו תחשיבי נזק וסיכומים, אך לאלה לא ניתן ביטוי בהחלטה שיפוטית, מכיוון שפסק הדין פטר את הנתבעים מאחריות. במצב דברים שכזה אין תחולה לכלל הנ"ל, ואין טעם להחילו. בית המשפט לא אמד ולא העריך עדיין את שיעור הנזק. באין דיון והכרעה שיפוטית, ממילא אין רלבנטיות לכלל בדבר סופיות הדיון. כעת, משקבע בית המשפט העליון את אשר קבע לעניינה של האחריות והינחנו להשלים את הדיון במידת הנזק ובשיעור הפיצויים וליתן פסק-דין משלים, מצווים אנו, משנתבקשנו לכך, לעשות כן על סמך חומר רלבנטי ועדכני.  למן שמיעת הראיות בשנת 1997 חלפו שנים ארוכות. בצדק מבקש ב"כ המדינה לדעת מה עושה התובע כיום הזה, מה מצבו הרפואי, מה תיפקודו, האם השתקם או שמא הידרדר מצבו. שכר העבודה בשטחי איו"ש השתנה. הרפואה השתנתה. לא יהא זה סביר לפסוק ב שיעור הנזק בחלוף כל השנים הללו בהתבסס על מצב עובדתי שייתכן וחלו בו שינויים משמעותיים מבלי לאפשר למי מן הצדדים החפץ בכך להשלים את ראיותיו.

אכן, וכדרך שטען ב"כ התובעים, כל פסיקה בנזיקין מבוססת בין היתר על אומדנים ותחשיבים, ספקולציות והערכות. לעיתים נדמה כי כרוכה בפסיקה לגבי שיעורו של נזק עתידי יומרה לנבא עתידות. הפסיקה נתנה את דעתה על כך מראשית דרכה [ראו למשל: ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז(1) 802]. יעידו על כך דברי כב' הנשיא א' ברק: "תורת הפיצויים היא תורת חוסר הודאות" [ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281].

עם זאת, והגם שאין מדובר ב'מדע מדוייק', הרי שבית המשפט איננו פטור מלעשות כל מאמץ כדי לצמצם את חוסר הודאות; אדרבה, שומה עליו - ועל בעלי הדין - לעשות כל הניתן כדי למעט בספק ולבסס את האומדנים על אדני המציאות, באופן מעודכן ומדוייק במידת האפשר.

משחלפו כשמונה שנים מעת שהוגשו הסיכומים, כתשע שנים מעת שנחקרו העדים, וכאחת עשרה שנים מעת הגשת תחשיבי נזק, מוצדקת בקשת ב"כ המדינה להבאת ראיות נוספות.

ב"כ התובעים ביקש למצוא תימוכין לגישתו בלשון פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור, בקטע שצוטט לעיל. אינני סבור כך; אדרבא. מכל מקום, לשון פסק הדין הותירה שיקול דעת לגבי אופן הדיון ומתן פסק הדין המשלים, בכלל זה הבאת ראיות משלימות.

ברי, עם זאת, וכפי שהבהרתי בישיבת התזכורת, כי אין צורך בפתיחת המסכת הראייתית לעניין הנזק מחדש בכללותה, אלא רק בהשלמה נקודתית. התובעים אינם מעוניינים להגיש ראיות נוספות, וזו זכותם. המדינה, מצידה, תוכל להשלים את ראיותיה כדלקמן: התובע ייבדק על-ידי קלינאי תקשורת, ובעקבות הבדיקה תוכל המדינה לשקול אם יש צורך בבדיקה על-ידי רופאים מומחים בתחום התעסוקה ובתחום השיקום; המדינה רשאית להביא ראיות באשר לשכר העבודה בשטחי איו"ש, לרבות עלות של עזרת הזולת; המדינה רשאית להביא ראיות באשר לתפקוד של התובע לעת הזאת.

את הראיות הנוספות ניתן יהיה להגיש בתוך 60 יום. קדם-משפט ביום 6.7.06 בשעה 10:00 על מנת לבחון את הראיות החדשות, ואם לא תתגבש הסכמה לגופו של עניין ייקבע מועד להוכחות סמוך לאחר הפגרה.

לא למותר יהיה לשוב ולשקול את הצעתי בדבר האופן שבו ניתן יהיה לגשר על המחלוקת שנותרה ואשר מנעה מתן פסק דין בדרך של פשרה.

ניתנה היום, ד' באייר תשס"ו (2 במאי 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: